איפוס אנרגטי: יעד חשוב במיוחד לעתיד בר־קיימא

בשנות ה־70, בעקבות משבר האנרגיה, החלו להופיע ברחבי העולם, ובעיקר בארה"ב, בתים אקולוגיים שאפתניים שתוכננו לצרוך מעט מאוד אנרגיה, ולעיתים אף להתקיים כמעט ללא תלות בתשתיות חיצוניות. בשנות ה־2000, עם התגברות המודעות לשמירה על משאבי כדור הארץ, התפתחו תקני הבנייה הירוקה. התקנים תרמו תרומה חשובה: הם העלו את המודעות, יצרו שפה מקצועית משותפת והכניסו את הקיימות לעולם התכנון והבנייה.

אולם, כדי לעודד שימוש רחב ככל האפשר, התקנים נבנו כך שגם שיפור חלקי יזכה בהכרה. בפועל, עבור פרויקטים רבים הוגדר יעד של עמידה בדירוג מינימלי, ולאו דווקא השגת ביצועים סביבתיים מיטביים. כתוצאה מכך, מבנים רבים שהוגדרו "ירוקים" עדיין היו רחוקים מהיעדים שלשמם נוצרה הבנייה הירוקה מלכתחילה. מצב זה אף תרם לתחושת הספקנות כלפי הבנייה הירוקה, ולעיתים גם לטענות על "התירקרקות" (Greenwashing).

בשנים האחרונות מתחזקת בתחום התקינה הירוקה התפיסה שלפיה ביצועי המבנה חשובים יותר מהניקוד שקיבל. אחד הביטויים הבולטים לתפיסה זו הוא יעד איפוס האנרגיה (Net Zero Energy). במקום למדוד את מאפייני המבנה או את השיפור בביצועיו האנרגטיים, המדד בוחן האם המבנה מסוגל לייצר לאורך השנה את כמות האנרגיה שהוא צורך. משמעות הדבר היא שבמאזן השנתי המבנה אינו נזקק לאנרגיה ממקורות מתכלים ומזהמים (כאשר רשת החשמל משמשת לאיזון בין זמני ייצור האנרגיה בבניין לזמני הצריכה). אין זה רק מדד חדש, אלא שינוי באופן החשיבה.

איפוס אנרגטי הוא יעד שאפתני, המחייב לראות את המבנה כמערכת אחת. הוא אינו יכול להתבסס רק על מערכות מכניות יעילות או על תוספת של אנרגיה מתחדשת. הוא מתחיל כבר בהחלטות התכנון הראשונות: העמדת המבנה, ההצללה, התאורה הטבעית, המעטפת, האוורור, בחירת המערכות ושילובן. רק כאשר כל המרכיבים הללו פועלים יחד, ניתן להשיג יעד זה – יעד מאתגר, אך חשוב במיוחד לעתיד בר־קיימא.

גם אם מערכות ייצור האנרגיה אינן מותקנות בבניין בעת הקמתו, לתכנון המאפשר היתכנות לאיפוס אנרגטי יש עדיין ערך רב. אם מערכות אלו יותקנו בעתיד, ניתן יהיה להשלים את יעד איפוס האנרגטי. מעבר לכך, עצם התכנון להיתכנות כזו מחייב בדרך כלל תכנון של בניין בעל צריכת אנרגיה נמוכה במיוחד – יתרון חשוב בפני עצמו גם ללא התקנת מערכות ייצור האנרגיה.

באופן כללי, מנקודת מבט של קיימות, עדיף להקטין את צריכת האנרגיה בבניין ככל האפשר, ורק לאחר מכן להשלים את הפער באמצעות כמות מערכות ייצור האנרגיה הנדרשת. כך ניתן לצמצם את צריכת המשאבים הדרושים לייצור המערכות ולהפחית את היקף הפסולת הצפויה עם סיום חיי השירות שלהן.

איפוס אנרגטי אינו מוסיף רק עוד דרישה לתהליך התכנון. כדי להשיג יעד שאפתני זה, נדרש תהליך תכנון מושכל ויסודי. יש צורך בשילוב חשיבה אקלימית, אנרגטית ואדריכלית כבר מהסקיצה הראשונה – גישה שעדיין אינה רווחת במקרים רבים. בנוסף, כבר בשלבי התכנון הראשונים, ולאורך כל תהליך התכנון, יש לבחון ולשפר את ההחלטות התכנוניות באמצעות סימולציות אקלימיות, עד להשגת היתכנות לאיפוס אנרגטי. בסופו של דבר, את השגת היעד חשוב לבחון על פי ביצועי המבנה בפועל.

לסיכום, אם איפוס אנרגטי יהפוך לסטנדרט, הוא צפוי לחולל מהפכה בתחום התכנון – הן באופן שבו מתוכננים מבנים והן באופן שבו נמדדים ביצועיהם – ולהוות צעד משמעותי לעבר קיימות אמיתית.