ביופיליה – עמוק בפנים לא באמת שכחנו

במהלך רוב ההיסטוריה האנושית חי האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע. רק במאות השנים האחרונות, ובקצב מואץ במיוחד בעשורים האחרונים, עברנו להתגורר בסביבה עירונית ובנויה, המרחיקה אותנו בהדרגה מהנוף, מהצמחייה ומהמערכות הטבעיות שליוו את האנושות במשך מאות אלפי שנים.

למרות השינוי הדרמטי באורח החיים, מחקרים רבים מצביעים על כך שהקשר בין האדם לטבע לא נעלם. חשיפה לצמחייה, לנוף טבעי, לאור יום, למים ולחומרים טבעיים נקשרה להפחתת מתח, לשיפור הריכוז והביצועים בעבודה ובלימודים, לשיפור הבריאות, לתחושת רווחה ושביעות הרצון מהמרחב. תחום זה מכונה ביופיליה – והוא מבוסס על ההנחה שלאדם קיימת זיקה עמוקה לטבע.

מדוע הקשר בין האדם לטבע קיים – קשה לדעת בוודאות. ייתכן שמדובר במנגנון שהתפתח לאורך האבולוציה. ייתכן שהטבע מספק גירויים שקשה לשחזר באמצעים מלאכותיים. ואולי זהו פשוט זיכרון קדום של הסביבה שבה התפתחה האנושות. ייתכן שלעולם לא נדע את התשובה המלאה.

אולם, מבחינה תכנונית, השאלה "מדוע" אינה בהכרח החשובה ביותר. אם שוב ושוב מתברר שלטבע השפעה חיובית על האדם, המשמעות היא שכדאי לשלב אותו באופן מושכל בסביבה הבנויה. כלומר, לא רק באמצעות פארקים גדולים, אלא גם באמצעות חצרות, עצים, אור טבעי, תצפיות לנוף, מים, חומרים טבעיים וקשרים חזותיים עם החוץ.

הכנסת הטבע לסביבה האורבנית אינה מוגבלת לחוץ. יש מקום לשלב אותו גם בתוך המבנים, בין אם במבני מגורים, במרחבי עבודה או במבני לימוד. ייתכן שאחת הסיבות לכך שהדבר טרם שולב בסביבה הפנימית באופן משמעותי יותר, היא מכיוון שלא היה צורך בכך – מכיוון שהסביבה הטבעית החיצונית הייתה זמינה יותר בעבר, וייתכן שגם המודעות לצורך שלנו בה הייתה נמוכה יותר. כיום, עם העלייה במודעות לעקרונות הביופיליה, ישנן עוד ועוד דוגמאות מוצלחות של שילוב הצמחייה והטבע גם בתוך המבנים.

על פי ההגדרה המקובלת, כפי שניסח אותה אדוארד או. וילסון (Edward O. Wilson, 1984¹), ביופיליה היא הנטייה המולדת של האדם לחפש קשר עם החיים ועם מערכות החיים בטבע. בתכנון אדריכלי, רעיון זה מתורגם ליצירת סביבות המחזקות את החיבור בין האדם לטבע.

סטיבן קלרט (Stephen R. Kellert), מהחוקרים המרכזיים בתחום האדריכלות הביופילית, הרחיב רעיון זה והדגיש כי מהותו של התכנון הביופילי אינה בהוספת אלמנטים טבעיים למבנה, אלא ביצירת מערכת יחסים משמעותית בין האדם, המבנה והטבע (Kellert et al., 2008²). לשם כך הוא הבחין בין קשר ישיר עם הטבע – באמצעות אור יום, צמחייה, מים, אוויר טבעי והקשר לסביבה החיצונית – לבין קשר עקיף, באמצעות חומרים טבעיים, צבעים, מרקמים וצורות שמקורם בטבע. גישה זו מדגישה כי איכות התכנון אינה נמדדת במספר האלמנטים הטבעיים המשולבים במבנה, אלא באופן שבו הם פועלים יחד ליצירת חוויה מרחבית התומכת בבריאות, ברווחה הנפשית ובאיכות החיים.

שילוב עקרונות הביופיליה במבני חינוך חשוב במיוחד. זאת מכיוון שהילדים מבלים כיום יותר ויותר במסכים ובסביבות בנויות. ייתכן שילדים באוכלוסיות מעוטות אמצעים זקוקים אף יותר, משום שהגישה שלהם לטבע עשויה להיות מוגבלת. לפיכך, לשילוב הטבע במרחבי החינוך הציבוריים יש גם חשיבות חברתית, כך שכל הילדים יזכו לחשיפה מרבית לטבע.

אחד המאפיינים הייחודיים של התכנון הביופילי הוא יצירת חוויה רב־חושית ודינמית. מעבר למראה הצמחייה, היא עשויה לכלול גם את רחש העלים ברוח, ריחות טבעיים, מגע בחומרים מן הטבע ולעיתים אף טעימת פירות וצמחי מאכל. חוויה זו מעמיקה את הקשר בין האדם לטבע והופכת אותו לחלק בלתי נפרד מחיי היום־יום. גם האינטראקציה עם תהליכים בטבע, כגון התבוננות בפרפר המגיע אל פרח או חוויית ההצלחה של גידול גינות וצמחייה, עשויה להעצים את החוויה.

תכנון ביופילי עשוי לתרום ליצירת תנאים המעודדים מגוון ביולוגי בעיר, כגון נוכחות של ציפורים ופרפרים, מגוון צמחים ואפשרויות האבקה באמצעות חרקים. יצירת תנאים אלה עשויה לעודד תהליך טבעי של התפתחות מערכת אקולוגית עירונית מגוונת ויציבה יותר.

לסיכום, גם אם איננו מבינים עד הסוף את מקור הקשר בין האדם לטבע, נראה שעמוק בפנים לא באמת שכחנו אותו. ככל שהערים נעשות צפופות ומלאכותיות יותר, כך גדלה חשיבותו של התכנון האדריכלי ביצירת סביבות המחזירות את הטבע אל חיי היום־יום – לטובת בריאות האדם, איכות החיים והחיבור לסביבה שבה אנו חיים. אם אנחנו יודעים שהאדם מגיב טוב יותר לטבע, השאלה האדריכלית אינה האם להוסיף טבע – אלא כיצד להפוך את הטבע לחלק בלתי נפרד מהאדריכלות.